״הביאו את ירושלים לאופקים״: מסע ריחני בין דוכני הצ'ולנט של ליל שישי בעיר

יש ריח שמסגיר את היום בשבוע. אי אפשר לטעות בו. ריח של בשר שמתבשל שעות, של תפוחי אדמה ושעועית, של קיטור שמיתמר מסיר גדול — הריח של צ'ולנט בליל שישי.

עד לפני כמה שנים, מי שרצה את הריח הזה באופקים היה צריך לנסוע לירושלים או לבני ברק. אבל משהו בעיר השתנה. נפתחו ישיבות, הגיעו בחורי ישיבה ואברכים, וקהילת בני התורה הביאה איתה את תרבות ה"ליל שישי" המוכרת — אותה יציאה של סוף השבוע סביב צלחת צ'ולנט חמה, קוגל ופרוסת לחם. בתוך כשנתיים צצו בעיר כמה וכמה מתחמי צ'ולנט, כל אחד עם האופי שלו.

יצאנו לסייר בארבעה מהם. שמענו ארבעה סיפורים שונים לגמרי — אבל כולם, ברוך השם, מדברים באותה שפה: אוכל שנעשה באהבה.

התחנה הראשונה · מכולת שטטמן, ברקת 3אצל דוד שטטמן — הוותיק של כולם

אם יש כאן סבא של הסצנה, זה דוד שטטמן. "מכולת שטטמן" — מכירת אוכל יהודי לשבת — נמצאת בתחום כבר כעשרים שנה, הרבה לפני שהצ'ולנט הפך לאופנה בעיר.

ומעניין איפה הכול התחיל — דווקא בהרינג. "אנשים ביקשו שאביא להם הרינג," הוא נזכר. "הייתי נוסע כל יום לאזור המרכז, מביא, מכין, מוכר." משם, לאט לאט, נכנס גם הצ'ולנט של ליל שישי, ואחריו ממתקים, חטיפים, סלטים — עד שזה הפך למשהו גדול. "הכול התחיל מההרינג," הוא מחייך, "ואחר כך הגיע כל השאר."

אבל שטטמן מדבר פחות על מוצרים ויותר על מה שקורה סביבם:

"זה מקום מפגש. מגיעים חברים, מגיעים שכנים. ואנחנו יודעים שאוכל מקרב את הלבבות. ברגע שאנשים מגיעים לצ'ולנט — הכול נפתח."

דוד שטטמן

אצלו אפשר למצוא כמעט הכול לכבוד שבת: קוגל ירושלמי וקוגל תפוחי אדמה, הרינג, דגים לשבת, וכל מה שצריך גם לאירוע — לבר מצווה, לחתונה, לשבת חתן. יש גם שירותי מיתוג לאירועים (תמונה או מלל לפי בחירה), סוכריות לזרוק על החתן, ואפילו פופקורן. הכשרות של הצ'ולנט היא בד"ץ מהודר, ואפשר להזמין קוגלים בכל כמות — משתי מנות ועד מאות ואלפים.

את הדברים שלו הוא סוגר במסר לתושבים: "אנחנו צריכים להיות חזקים, לכבד אחד את השני, לאהוב אחד את השני. אנחנו פה כדי לשרת אתכם."

התחנה השנייה · רפאל אלנקווה 52/1החצר של ג'רבי — אווירה של ליל שישי אמיתי

אם אצל שטטמן זה עסק ותיק ומשפחתי, אצל ישראל ג'רבי זו חוויה. "החצר של ג'רבי" נפתחת בימי חמישי משעה חמש וחצי אחר הצהריים ועד השעות הקטנות של הלילה, ויש בה בדיוק מה שהשם מבטיח — חצר, אווירה, מוזיקה ומקומות ישיבה.

ג'רבי, שאביו עובד בקייטרינג והוא עצמו למד קורס בישול, מסביר בדיוק למה פתח את המקום. "האווירה באופקים השתנתה, נפתחו ישיבות, יש בחורי ישיבה — אבל היו פחות מקומות צ'ולנט. אז אמרנו: נביא את ירושלים לאופקים." לדבריו, אנשים כבר מגיעים אליו מבני ברק, מירושלים, מהמרכז, והרבה מאוד מקומיים.

התפריט עשיר: צ'ולנט בשרי וצ'ולנט פרווה, אסדו בלחמנייה או בלחוח, קוגל ירושלמי וקוגל תפוחי אדמה, חלות ולחמניות, דגים, ומעל עשרה סוגי סלטים לשבת. המנות נמכרות לפי משקל — רבע קילו, חצי קילו וקילו — ויש גם "צלחת VIP" שכוללת צ'ולנט, קישקה, אסדו וביצה. הבשרים בכשרות הרב מחפוד, ויש גם משלוחים.

ומה עם המחיר? "אפשר להגיע לפה משפחה של זוג וילד ולצאת ב-100 שקל," הוא אומר. והכי חשוב לו להדגיש — המקום פתוח לכולם. "לא רק לחרדים. יש לנו גם חילונים. מי שרוצה לטעום מאווירת השבת — מוזמן." על העתיד הוא לא מסתיר חלומות: להתפתח, ואולי אפילו זכיינות.

התחנה השלישית · חיים פינטו 3"שונטייה" של בן אבו — האברך שרדף אחרי הצ'ולנט המושלם

יעקב, מהקייטרינג של משפחת בן אבו, הגיע לצ'ולנט מכיוון מיוחד — הוא פשוט חלם עליו שנים.

"גדלתי בישיבות, הייתי בחור ישיבה, והיום אני אברך," הוא מספר. "אכלתי בהמון מקומות צ'ולנט בירושלים ובבני ברק. אני חושב שלא הייתה שונטייה בירושלים שלא אכלתי בה." ובכל מקום, הוא אומר, הוא שם לב גם לפגמים: פה שמים פחות בשר, פה היחס פחות נעים, פה הטעם לא מדויק, פה ההיגיינה חסרה.

"תמיד היה לי חלום, שאם אני אפתח מקום — אני אתקן את כל הפגמים האלה. לפנק בבשר כמו שצריך, ולתת לאדם הרגשה טובה."

יעקב, שונטייה של בן אבו

ההזדמנות הגיעה מכיוון לא צפוי. לפני כשנתיים וחצי הוא התחתן והצטרף למשפחת בן אבו — משפחה שהקייטרינג הביתי שלה ("מטעמי הבית") מוכר בכל הארץ, ומשמח חתנים וקהילות בשבתות חתן ובאירועים. "כבר בשבת הראשונה טעמתי את הצ'ולנט של חמותי," הוא אומר, "ואמרתי לעצמי: הצ'ולנט הזה לא מגיע רק לי. הוא מגיע לכל תושבי אופקים." כך נולדה ה"שונטייה".

מאז, הוא מספר, נמכרות אצלו כמעט 200 מנות בכל שבוע. מנת הדגל היא הצ'ולנט הבשרי — תפוח אדמה, שעועית לבנה ואדומה, גרגירי חומוס ובשר משובח ורך, שמתבשל בקיטור עד לרכות מלאה. יש גם צ'ולנט פרווה למי שמעדיף בלי בשר. כל מנה, בשרית או פרווה, מגיעה עם קישקה — וכאן הוא מקפיד להדגיש: "החמות מכינה אותו בידיים, במקום, עם סולת וקמח. לא תעשייתי." לצד אלה יש קוגלים טריים, חמוצים, ביצים קשות וסחוג.

נקודה שחשובה לו במיוחד היא הכשרות: כל הבשר הוא בשר רובין — כשרות שמתאימה גם לקהילה האשכנזית וגם לחלק מהקהילה הספרדית שמקפיד עליה — ושאר חומרי הגלם בד"ץ, בלי פשרות. "בעיר של בני תורה," הוא אומר, "חשוב להביא את הדבר הזה בדיוק כמו שצריך."

והמסר שלו פשוט: "מי שאוהב אוכל עם אהבה, אוכל כמו שאמא או סבתא מכינה בבית — זה המקום. זה לא עוד מקום."

התחנה הרביעית · הלל 24"אצל מוריס" — הטבח שהפך למורה

יונתן מור יוסף מגיע מהמטבח המקצועי. שנתיים בישיבות, ואחר כך עשר שנים כטבח ראשי בבית האבות באופקים. בשלב מסוים, הוא מספר, הוא התעייף — "מטבח, שישה ימים בשבוע, חגים וערבי חג, זה מאוד קשה" — ועבר לתחום ההוראה. לפני כשנתיים וחצי, כפרנסה מכובדת מהצד למשפחה עם שישה ילדים, פתח את מתחם הצ'ולנט "אצל מוריס".

"בהתחלה היה חלש מאוד," הוא לא מתבייש לומר. "צמח לאט לאט, ברוך השם. אנשים מגיעים, נהנים, שמחים." בשבילו יש בזה גם משמעות:

"להאכיל אנשים זו זכות. לא כל אחד זוכה לזה."

יונתן מור יוסף, "אצל מוריס"

הקהל שלו, לדבריו, הוא בעיקר בני נוער — מגיל עשר ועד עשרים בערך — אבל בעצם מתאים לכולם: ארוחת ערב לילדים, פינה נעימה למבוגרים, ובעיקר מקום מפגש. "אנשים עובדים ולומדים כל השבוע, ופה יש מקום לשבת עם חברים, לאכול, לצחוק, לציין שבוע חדש ולאגור כוחות." יש לו אפילו לקוחה מבוגרת קבועה, שכשהיא עסוקה בבישולים — שולחת את בעלה.

בתפריט: צ'ולנט בשרי ופרווה, סחוג שהוא מכין בעצמו, ביצים קשות, מבחר משקאות — "כל מה שילד אוהב, אני דואג שיהיה במקרר" — וקישקה, שאותה הוא נותן בחינם לכל מי שרוצה. המחירים נגישים במיוחד: צ'ולנט בשרי מ-17 שקל, פרווה מ-10 שקל. הבשר הוא נווה ציון (בהשגחת הרב שלום כהן), תפוחי האדמה בהשגחת העדה החרדית והקטניות בד"ץ.

ולמה כדאי להגיע? התשובה שלו אולי הכי מתוקה מכולן: "כדי לשמח אותי — ושאני אשמח אותו בחזרה."

אבל מור יוסף גם יודע לשמור על סדר עדיפויות. תוכניות להתרחב לסניפים? בינתיים לא. "האוכל לוקח המון זמן. אני רוצה זמן גם לעצמי, גם להוראה — בשנה הבאה אני מחנך כיתה — וגם, בעיקר, בתור אבא. אני לא רוצה לראות את הילדים רק בשבת, ואז להירדם מרוב עייפות." יש משהו מרענן בכנות הזאת.

מה שמחבר את כולם

ארבעה מקומות, ארבעה סיפורים, עיר אחת. אחד התחיל מהרינג ואחד מחלום של אברך; אחד מדבר על אווירה ומוזיקה, ואחד על זמן עם הילדים. אבל כולם, בסופו של דבר, אומרים את אותו הדבר בדרכם.

כמו שניסח זאת דוד שטטמן: אוכל מקרב את הלבבות. אופקים, שפעם היו נוסעים ממנה לבאר שבע כדי לקנות ולירושלים כדי לטעום, כבר לא צריכה לנסוע לשום מקום. יש לה ליל שישי משלה — עם קיטור, עם קוגל, ועם הרבה לב.

בין אם אתה בן ישיבה, אברך, משפחה שיוצאת יחד או סתם מישהו שאוהב צ'ולנט טוב — יש בעיר סיר עם השם שלך עליו. בתיאבון, ושבת שלום.