״היום זה אתה, מחר זה כל אחד״: קובי ואנונו, האיש שהופך פוסט אחד לרשת הצלה

לפני שהוא היה ״איש החסד של אופקים״, קובי ואנונו היה בעיקר מישהו שגרם לאנשים לחייך.

בן 46, אב לשלושה, במשך שנים הוא העלה לפייסבוק סרטונים הומוריסטיים — רוקד במשאית, עושה שטויות, מעלה לאנשים חיוך על הבוקר. "אנשים אהבו את זה," הוא אומר. "עם הזמן צברתי הרבה עוקבים."

מה שהוא לא ידע אז: העוקבים האלה יהפכו יום אחד לרשת הצלה של ממש.

שני מיליון שקל בתוך שבועיים

נקודת המפנה הגיעה בדמות משפחה אחת, עם הבקשה הכי כבדה שיש. הילד שלהם חולה בניוון שרירים, והתרופה שיכולה לעזור לו עולה הון — כשני מיליון שקלים.

"שאלתי אותם, למה פניתם דווקא אליי? למה לא לאנשים מפורסמים?" נזכר קובי. "הם אמרו לי: 'אתה די מוכר.' אמרתי, אין לי בעיה לנסות."

הוא העלה סרטון אחד. סיפר על הילד, על התרופה, צירף תמונות. מה שקרה אחר כך הדהים אפילו אותו.

"תוך שעה היו לי 2,800 שיתופים. לא לייקים, לא תגובות — שיתופים. זה הרבה יותר חזק."

קובי ואנונו

התרומות זרמו מכל הארץ, ואפילו מחו"ל. בתוך שבועיים גויס מלוא הסכום. יריד ההתרמה שתוכנן להשלמת החוסר כבר לא היה נחוץ — הכסף היה שם.

"כשעמדתי מול המשפחה והבנתי מה עשינו יחד, החלטתי," הוא אומר. "אני מפסיק עם הסרטונים המצחיקים, ומתעסק רק בעזרה למשפחות."

פוסט אחד שמילא בית שלם

זמן קצר לאחר מכן פנה אליו חבר, ומה שהוא סיפר לו קשה לשמוע גם היום: בבית לא היה אוכל. "הם היו נותנים לילדה רק לשתות, כדי שתרגיש שבעה," משחזר קובי בשקט.

שוב, פוסט אחד. ובתוך שעות הבית התמלא — קניות, מוצרי יסוד, תרומות בערמות. באותו רגע הוא הבין עד כמה חזק הכוח שיש לקהילה כשהיא נרתמת.

העשייה שלו התחילה לעשות רעש גם מחוץ לעיר. בשלב מסוים הגיע אליו צביקה הדר עם צוות שלם — רחפנים, צלמים — לצלם עליו כתבת "יום בחיי": מהבוקר ועד עשר בלילה, לראות מאיפה הוא מביא את האוכל, איך הוא מתקשר למסעדות, איך הוא נכנס לבתים.

יותר מ-15 שנה של עשייה, יום-יום

מאז חלפו יותר מחמש-עשרה שנה, וקובי לא עצר לרגע. הוא מגייס מזון, מוצרי חשמל, תרופות, ריהוט, מוצרי לימוד לילדים — ולעיתים אפילו תשלומי חשבונות למי שנקלע לחוב.

מאחוריו עומדת רשת שלמה של אנשים טובים: חקלאים שמעבירים פירות וירקות, בתי מרקחת שתורמים תרופות, מסעדות, ואנשים — חלקם מוכרים מאוד — שמעבירים כספים מהארץ ומחו"ל, ובכסף הזה הוא קונה מה שצריך.

חלק גדול מהעבודה עובר דרך הגמ"ח שברחוב כרמל 30, אצל חברו אליהו סוויסה, שאליו הוא מפנה תרומות (בעיקר בימי שישי). במקביל הוא ממשיך לאסוף מזון ראוי מאזכרות, משבתות חתן, מבריתות ומשמחות — כי שום מזון טוב לא צריך להיזרק, כשיש משפחה שתשמח לקבל אותו.

קובי בעבוס, קובי במבה, קובי והמשאית

בעיר קוראים לו בכמה שמות, וכל אחד מהם הוא סיפור. "קובי בעבוס" נדבק אליו עוד מבית הספר. "קובי והמשאית" הגיע מהתקופה שבה עבד במשאית. ו"קובי במבה"? זה כבר סיפור בפני עצמו — סרטון שהעלה בעבר עם השיר "במבה" של הזמר שריף, שהקפיץ את הצפיות בשיר לשמיים. מאז נוצר ביניהם קשר, והשניים הפכו לחברים שמופיעים יחד על הבמה.

זו אולי הדרך הטובה ביותר להבין את קובי: אדם שהצחיק עיר שלמה — והפך את החיבור הזה לאנשים לכלי אמיתי לעזרה.

"אופקים היא עיר של אנשים"

כששאלנו אותו על העיר, קובי לא הסתיר את ההתרגשות. "יש כאן אנשים עם לב ענק. אני רק מעלה פוסט — ולפעמים מגיע כפול ממה שביקשתי. אספתי למשפחה אחת, והספיק לכמה משפחות."

הוא מספר על בתי הבשר בעיר: "מעבירים לי כסף לקנות בשר למשפחה, אני מגיע לחנות, הם יודעים שזה לתרומה — אני מביא 400 שקל, והם נותנים לי בשווי 800. כולם מקפידים."

ויש עוד סימן ללב של העיר הזאת, כזה שקשה לשכוח:

"יש משפחות שמקבלות בעצמן סל מזון מהרווחה, ומתקשרות אליי: 'קובי, קיבלתי סל, אני רוצה לתת מזה גם.' אמרתי להם, אבל חסר לכם בעצמכם. והם עונים: 'גם אנחנו רוצים להרגיש שנתנו.'"

קובי ואנונו

גם מי שנראה מסודר עלול ליפול

אחד הדברים שקובי חוזר אליהם שוב ושוב הוא שאסון כלכלי לא בוחר אנשים. בתקופת הקורונה, הוא מספר, פנו אליו בעלי חברות גדולות בעיר — עם וילה, עם ג'יפ. "אמרו לי: 'אל תסתכל על מה שיש לנו מסביב. עכשיו אני צריך אוכל, דחוף.' הבנתי שגם מי שיש לו — יכול ליפול בשנייה."

הסיפור שהכי נחרט בו הוא על חבר מהכיתה, קבלן גדול ומצליח. יום אחד הגיע שמו מהרווחה, ברשימה של מי שזקוק לעזרה. "הייתי בהלם," הוא אומר. הוא הגיע אליו הביתה עם קנייה גדולה, והחבר, מרוב בושה, לא ידע איפה לקבור את עצמו.

"אמרתי לו: הכול בסדר. היום זה אתה, מחר זה יכול לקרות לכל אחד."

קובי ואנונו

בפעם הראשונה החבר התבייש. בשנייה גם. אבל בפעם השלישית, הוא כבר התקשר בעצמו לשאול אם יש משהו. "זו כבר לא בושה," אומר קובי. "וזה יכול לקרות לכל אחד, גם לעשירים הכי גדולים."

הימים הקשים של השבעה באוקטובר

גם בתקופת המלחמה היה קובי מהראשונים שנרתמו. אבל דווקא אז, הוא מודה, זה היה קשה מתמיד.

"בדרך כלל, כשאני מגיע לאזכרה של שנתיים או שלוש, אני נכנס, קצת מצחיק אותם, שלא יהיו עצובים," הוא מספר. "בשבעה באוקטובר לא יכולתי להיכנס בעצמי." כשראה על המסך שם של מישהו שאיבד יקיר, הוא לא ענה לטלפון — מתוך רגישות. במקום זה שלח הודעה קצרה: יש אוכל, אני שולח מישהו לאסוף.

באותם ימים הקים יחד עם מתנדבים קבוצת וואטסאפ בשם "מחזקים ומתנדבים באופקים" — מקום אחד שבו נפגשים מי שזקוק לעזרה ומי שרוצה לתת. "קבוצה רק כדי לתת," הוא מסכם.

רכב מ-2006, בלי שווארמה — ועם הכול בלב

למרות כל העשייה, קובי חי בצניעות — ולא במקרה. "אני ואשתי עובדים קשה, שנינו בשתי עבודות, וברוך השם מרוויחים יפה," הוא אומר. "אני יכול לקנות רכב חדש. אבל אני נוסע ברכב משנת 2006 שלוקח אותי ומחזיר אותי ועושה את אותה עבודה."

הוא אפילו מוותר על שווארמה. "שבעים שקל על אוכל ושתייה? אני אוכל מה שיש בבית, ואת הכסף אני מעדיף להפנות למי שבאמת צריך."

בשלב מסוים, הוא מספר, הוא גם הפסיק לפרסם את עצמו. "פעם הייתי מעלה תמונות של אוכל שקניתי, עוגה, פלטת פירות. ואז נפל לי האסימון — למה אני מוציא עיניים לאנשים? תאכל, תשתוק. לא צריך את זה." היום הוא מעלה לרשת רק כשצריך עזרה, או כדי להודות למי שתרם.

מחסד לא מפסידים

ומעניין שדווקא מתוך החסד צמח גם עסק. בהתחלה הוא פשוט עזר לאנשים בהובלת ריהוט וציוד — היה לו רכב, עגלה, ובהמשך משאית. "ראיתי שהרבה פונים אליי," הוא מספר. "קניתי עוד ציוד, ובשלב מסוים אמרתי — בוא נעשה את זה גם בתשלום למי שרוצה." כך נולד עסק ההובלות שלו, שפועל עד היום. "בלי פרסום, ברוך השם, העבודה מגיעה."

או, כפי שהוא מנסח את זה במשפט אחד שמסכם את כל הסיפור: מחסד לא מפסידים.

רוצים לעזור?

קובי מזמין כל מי שרוצה לקחת חלק בעשייה — בתרומת מזון, ציוד, תרופות, ריהוט או סיוע כספי — ליצור איתו קשר ישיר. הפרטים בתיבה למטה.

באופקים יש לא מעט אנשים שעושים טוב בשקט. קובי ואנונו הוא אחד מהם — אדם שהפך את הנתינה לדרך חיים, וממשיך להזכיר לכולנו שלפעמים פוסט אחד, שיחה אחת או תרומה קטנה יכולים לשנות חיים שלמים.