"עשית לנו את הכיפור": הלילה שבו איש אחד נשא קהילה שלמה על כתפיו — והסיפור המלא של הרב ינון מצליח

שקט.

בית הכנסת "בצור ירום" שבשכונת הפארק מלא עד אפס מקום. יום כיפור האחרון, תשפ"ו. מאתיים חמישים איש עומדים — עייפים, רעבים, עטופים בלבן — והעיניים כולן פונות למקום אחד: אל העמוד.

שם עומד ינון מצליח.

והוא לא רק שר. הוא נושא. כל תו שיוצא מגרונו סוחב איתו את התפילות של כל מי שעומד מאחוריו, מרים אותן כלפי מעלה, לא מרפה. "הרגשתי שנתתי את כל-כולי," הוא יספר אחר כך. וכשהתפילה נחתמת, כשהצום מסתיים והאולם מתחיל להתרוקן, קורה הדבר שאי אפשר לתכנן מראש.

אנשים ניגשים אליו. חלקם הוא מכיר היטב, חלקם בקושי, חלקם בכלל לא. אחד אחרי השני הם עוצרים, לוחצים את ידו, ואומרים את אותן מילים בדיוק: "כבוד הרב, עשית לנו את הכיפור."

חלקם — עם דמעות בעיניים.

"זה רגע שאי אפשר להסביר אותו במילים. בלתי נשכח."

ינון מצליח

עכשיו עצרו לרגע, והביטו באיש שעומד שם בעמוד. כי מחר בבוקר, כשהלבן ייקפל בחזרה לארון, הוא כבר לא יהיה רק החזן. הוא יהיה חבר מועצת העיר, שרץ בין מאות פניות של תושבים. הוא יהיה איש הקשר של מכבי, שמקצר לזרים תורים שנראו בלתי אפשריים. ובערב, אולי, ילווה חתן בר מצווה, או יעמוד תחת חופה.

איך אדם אחד מחזיק את כל אלה בבת אחת? כדי להבין את זה, צריך לחזור אחורה. הרבה אחורה.

ילד של העיר הזאת

ינון מצליח, בן 37 בעוד מעט, הוא בן בית באופקים במלוא מובן המילה. הוא הגיע אליה כשהיה בן שנתיים-שלוש, וכל מה שהוא היום נבנה בתוך הרחובות שלה. את דרכו עשה במוסדות החרדיים של העיר — תלמוד תורה "דרכי חיים", ואחריו ישיבה קטנה וישיבה גדולה. מסלול ישר, צפוי, בטוח.

ואז, בגיל 20, הוא שבר את התבנית.

"עשיתי מהפך," הוא אומר, ובמילה הזאת מסתתר הרבה. הוא יצא לשירות צבאי במסגרת "שחר כחול", אחד המסלולים המשלבים בחורים חרדים בצבא — צעד שלא כל אחד בעולם שממנו הוא בא מעז לעשות. ומשם, במקום לחזור פנימה, פתח דלת נוספת: לימודי פרסום, שיווק ויחסי ציבור.

כאן נזרע הזרע של כל מה שיבוא. כי מהרגע הזה ינון מחזיק שני עולמות בבת אחת — עולם התורה שגידל אותו, ועולם התקשורת שלימד אותו איך לדבר, איך לחבר, איך להגיע לאנשים. שני העולמות האלה לא ייפרדו ממנו לעולם.

השנים שבהן הוא פתח דלתות לאחרים

אחרי החתונה גר תקופה במרכז, אבל הלב משך חזרה לדרום. הוא שב לאופקים, וכמעט מיד קפץ אל המים העמוקים ביותר: שנה שלמה של עבודה עם נוער נושר, נוער בסיכון. ילדים שהעולם כמעט ויתר עליהם. "דאגתי להם למסגרות לימודיות, עזרתי לחלקם למצוא עבודה, והפעלתי מרכז יום," הוא מספר בפשטות. אבל מאחורי המשפט הזה מסתתרות שעות של סבלנות, של אמון שנבנה טיפין-טיפין.

זו הייתה רק ההתחלה. משם התקדם לתפקיד שיעצב אותו לשש וחצי שנים: מפַתֵּחַ ומרכז פיתוח תעסוקת חרדים, פרויקט של משרד הכלכלה שנועד להכניס את המגזר החרדי אל עולם העבודה. בהתחלה זה היה "אור דרום" — מיזם ענק שנפרש על פני כל הדרום, מקצה אשקלון ועד אילת.

והוא צלל פנימה. פגישות עם מעסיקים, מכללות, פורומים, יצירת אפיקי הכשרה והשמה יש מאין. אחרי שנתיים הוא כבר ניהל את המרכז כולו, והעמיק אל תוך קהילות שלמות — באופקים, בקריית גת, ובערד, שם, מספר ינון, "עם חסידי גור היו לנו הצלחות מופלאות."

אבל הפרס האמיתי מגיע היום, כשהוא הולך ברחוב. "אתה פוגש את האנשים האלה," הוא אומר, והקול מתרכך, "ורואה שהם כבר מקצוענים בתוך העולם הזה. טוב להם. מתפרנסים בכבוד." הוא עוצר. "זה כיף גדול."

וואטסאפ אחד. ארבעה חודשים. נס קטן.

לפני כשלוש שנים סגר את התפקיד ההוא ועבר למכבי שירותי בריאות. בכרטיס הביקור כתוב "איש קשרי קהילה". במציאות, זה תפקיד של גשר — מישהו מבפנים, שיודע לדבר את השפה, שיכול לפתוח דלת שנעולה.

כדי להבין מה זה אומר, ינון מספר סיפור אחד. מהשבוע שעבר.

אישה, תושבת העיר, מתקשרת אליו. בקול שלה כבר יש ייאוש. "בעלי סובל ממשהו," היא אומרת. "הוא חייב רופא מסוים. ויש לנו תור רק בעוד ארבעה חודשים." ואז, כמעט כמתנצלת: "לא נראה לי שאתה יכול לעזור. אבל בוא, אם אתה יכול — אני פונה."

ינון מבקש את הפרטים. הוא לא מבטיח דבר. הוא רק בודק. הוא נזכר במישהו שהוא מכיר, מישהו שקרוב לאותו רופא, ושולח לו הודעה קצרה: "איך אתה יכול לעזור לי במקרה הזה?"

למחרת, היה להם תור.

מארבעה חודשים — ליום אחד.

האישה מתקשרת אליו בחזרה. "אני כבר לא יודעת אם זה חלום או מציאות," היא אומרת לו.

ינון עוצר את הסיפור כדי להדגיש משהו, וכמעט צוחק מרוב פשטות. "עכשיו תשמע — מה עשיתי בסך הכול? באמת, אני לא צוחק. שלחתי וואטסאפ. אפילו לא שיחה. וואטסאפ אחד." ואז הוא אומר את המשפט שמסביר את כל האיש הזה:

"בשבילי זה וואטסאפ אחד. אבל בשביל מי שנמצא בצד השני — זה יכול להיות עולם ומלואו."

ינון מצליח

זה, הוא מסביר, בדיוק אותו דבר כמו בעשייה הציבורית. "הרבה אנשים מרגישים שאין להם למי לדבר. הם מתקשרים לעירייה, והפקידה שמטפלת בדיוק בוועדה. כשאני מתקשר ואומר 'יש פה תושב שפנה אליי, איך אפשר לעזור לו?' — פתאום דברים קורים."

הקהילה שקמה מתוך החושך

בית הכנסת "בצור ירום" ברחוב נירים 38, שכונת הפארק, הוא הבית הרוחני של ינון כבר שלוש וחצי שנים. הוא מדבר עליו בגאווה שלא מנסה להסתתר: "בית כנסת מפואר, קהילה מפוארת, אנשים כל כך טובים." הוא מזכיר לשבח את הגבאי, הרב יאיר זאבי, "שנותן את נשמתו לכל הקהילה."

אבל ההתחלה שם נולדה מתוך חושך. "נכנסנו ממש מיד אחרי השבעה באוקטובר," הוא מספר. "ובהתחלה היה שוד ושבר." ימים קשים, בקרים כבדים, קהילה שמנסה למצוא את קולה בתוך מציאות שהתהפכה.

והם מצאו אותו. "היום כל התפילות דופקות כמו שצריך," הוא אומר, "ובית הכנסת מתמלא מיום ליום — בתפילות, בשיעורי תורה, באירועים." הקהילה שהתחילה בשבר, קמה. ובאותו עמוד עצמו, כמה חודשים לאחר מכן, יעמוד ינון ביום כיפור ויעשה למאתיים וחמישים איש את הכיפור.

מה מושך אותו בחזנות, בפיוט? התשובה היא אותו חוט שמחבר את הכול. "השליחות," הוא אומר. "להיות השליח של הקהל, לעשות את זה בצורה הכי טובה — שלקהל יהיה טוב, ושגם לבורא עולם זה יהיה טוב."

"מאותו רגע שהרבנים אמרו — לא הייתה לי כבר שאלה"

ואיך נכנס בכלל אדם לתוך פוליטיקה מקומית? ינון מסרב לתאר את זה כהחלטה. "זה לא שהבנתי אם אני רוצה," הוא אומר. "זה סוג של דברים שאתה נשאב אליהם." מגיל צעיר היו לו הכישורים החברתיים, ואנשים דחפו: בוא תעזור פה, בוא תעזור שם.

עוד בימי "מפתח" הוא ניהל בהתנדבות את כל מערכות הבחירות של ש"ס באופקים — שתי מערכות מקומיות וחמש ארציות — והגדיל את כוח התנועה בעיר. אבל הרגע שבו הכול השתנה היה דרמטי מסוג אחר.

לפני הבחירות הקודמות, אנשים התחילו לומר לו: "ינון, אתה הולך להיות ברשימה." הוא הכחיש. "איתי אף אחד לא דיבר," הוא אמר להם — וכולם חשבו שהוא משקר. הוא לא. הוא באמת לא עסק בזה.

ואז, ברגע האחרון, הגיע הרב יוסף אביטל, רב הקהילה שלו, ופשוט החליט: ינון בפנים.

"מאותו רגע שהרבנים אומרים לי 'אתה בפנים' — אין כבר שאלה של רוצה או לא רוצה. גדלנו וחונכנו על זה שמקיימים רצון חכמים."

ינון מצליח

"אם הרב החליט שיש לך את הכוחות ואת ההשפעה להיות באותו מקום — אתה קם ועושה את זה." וכך, בלי שביקש, הוא הפך לחבר מועצת העיר. כבר יותר משנתיים.

האזרח שהוא מסרב לקרוא לו "קטן"

שאלנו במה הוא הכי גאה מאז שנבחר, והוא דווקא נרתע מהשאלה. "אני לא אוהב את המילה 'אזרח קטן'," הוא אומר בחדות. "אין אזרחים קטנים. כל אזרח הוא אדם בעל דעה, שאכפת לו מעצמו ומהעיר."

מה שממלא אותו הוא דווקא לא הפרויקטים הגדולים ולא "השם הגדול", אלא מאות הפניות הקטנות — תושב שנקלע לבירוקרטיה ולא יודע לאן לפנות, ופתאום טלפון אחד ממנו פותר את הכול. והפונים, הוא מדגיש שוב ושוב, מגיעים מכל מקום: "אמנם אני חבר מועצה מטעם ש"ס, אבל פונים אליי גם מהמגזר הליטאי, גם מהדתי, גם מהכללי, וגם מהמגזר הרוסי. אני משתדל לתת לכולם את המקסימום."

הוא גם לא לוקח את הקרדיט לבד. את הקשר בין התושב לעירייה, הוא אומר, אפשר לחזק — ויש כבר ערוצים טובים. הוא מזכיר בחום את דניאל אורי, מנהל אגף שירות לתושב בעירייה וחבר יקר. "אתה רואה עד כמה יש לו מודעות ורצון שכל תושב יקבל מענה. מצד אחד הוא משקיע בדיגיטל, ומצד שני הוא יודע שיש קהל שלא נמצא בדיגיטל — והוא עדיין רוצה לראות איך מגיעים אליו."

ומעל הכול עומד עיקרון אחד, שינון מנסח בפשטות: "בורא עולם נתן לך כלים ויכולות. אתה לא יכול לשמור אותם לעצמך. אם תשמור אותם רק לעצמך — זה משעמם. כמה אתה יכול להיות כל היום סביב עצמך? לפעמים מה שמשלים את כל ההגשמה העצמית שלך זה דווקא שאתה דואג לשני."

עיר על פרשת דרכים

אבל ינון לא רק פותר בעיות של יחידים. הוא מסתכל על עיר שלמה שמשנה את עורה מול עיניו — ומזהה בדיוק את נקודות השבר.

"אנחנו מקבלים בשנים האחרונות הרבה תושבים, מכל המגזרים," הוא אומר. "כבר כותבים על אופקים באתרים ובעיתונים החרדיים. זה כבר לא אותו מקום נידח שאנשים היו מתבלבלים בו עם רכסים. היום אופקים זה שם דבר."

והגדילה הזאת גובה מחיר. "באים לכאן אנשים עם הרגלים שונים, עם תרבויות שונות, והם רוצים לקבל ביטוי בעיר. הסיסטם שהוביל אותנו שנים, של 'אחד מכיר את השני' — כבר לא עובד. המציאות השתנתה." אפילו הדברים הקטנים נסדקים: "פעם בכיכר היונים חנו איפה שרצו, כי לא הייתה תנועה. היום העיר גדלה, וזה פוגש אותנו גם בהיבטים של אכיפה."

ומכאן הוא נשען קדימה, ומדבר על החלום הגדול שלו לעיר: תעסוקה. "יש פה הון אנושי אדיר," הוא אומר בלהט, "גם במגזר הכללי וגם בחרדי, שרק צריך מישהו שיחבר אותו." עוד בשנים 2018–2022 ניסה להקים "חוות" הייטק למגזר החרדי, כמו שקיימות במודיעין עילית ובבני ברק. אז המספרים עוד לא הספיקו. "אבל היום," הוא אומר, "הכמות הזאת כבר יכולה להיות — אופקים, נתיבות, קצת באר שבע. פעם אמרו שאופקים 'יושבת בסוף'. היום, עם הרכבת ועם כל הקהל שהגיע — היא תופסת תאוצה. ודווקא היא יכולה להיות הפתרון."

"תורידו את מפלס החשדנות"

ולמתח בין הוותיקים לחדשים — מתח שכל עיר גדֵלה מכירה — יש לינון מסר. לשני הצדדים אותו מסר.

לוותיקים: "תורידו את מפלס החשדנות. ואני אומר את זה מניסיון." והוא נותן דוגמה שקשה להתווכח איתה: "בבית הכנסת שלי, בשכונת הפארק, לפחות חצי מהמתפללים הם בכלל לא תושבי אופקים — הם הגיעו מבאר שבע. אנשים חמים, נעימים. אנחנו אותה שכונה. אז למה להתחיל לקטלג?"

ולחדשים: "תבינו שאתם נכנסים למקום שיש לו מרקם. רוצים שינויים? בסדר גמור. אבל תעשו את זה לאט, בסבלנות. השינויים יקרו — ובסוף יהיו לטובת כל הכיוונים."

בגובה העיניים: הצל של הרב עובדיה

מאיפה מגיעה כל התפיסה הזאת — לשבת עם התורה ביד אחת ועם כל המגזרים ביד השנייה? ינון לא מהסס לרגע. הדמות שהכי עיצבה אותו היא הרב עובדיה יוסף.

"הוא יצר לנו שילוב," הוא מסביר. "מנהיגות שמעורבת עם חיי הזמן, עם הבריות. אתה יכול להיות חרדי ולהיסגר בבועה שלך. אבל החזון של הרב עובדיה תמיד היה זיכוי הרבים — לפתוח את המטרייה, לראות שיש עוד קהלים, לפתח ערוצי הידברות עם כולם."

וזה בדיוק מה שינון מיישם. "יש לי היום ערוצי הידברות עם כל המגזרים בעיר. הרבה פעמים אני מביא רעיון שעובד במגזר החרדי, והם מיישמים אותו יפה על הכללי. ולהפך. מכל מלמדיי השכלתי." ומעל הכול, בציטוט שהוא ספק פסוק ספק מוטו חיים:

"הגדולה של הרב עובדיה הייתה 'וירד משה מן ההר אל העם'. גדלות רוחנית בלתי נתפסת — אבל היכולת לדבר את השפה של אחד העם."

ינון מצליח

זה, אולי, ההסבר המדויק ביותר לינון מצליח עצמו. ומכאן גם הדבר שיושב לו הכי חזק על השולחן: תרבות למגזר החרדי. "אני סביב זה כל היום," הוא אומר. "הרבה פעמים 'תרבות' נשמעת כמו משהו ליחידי סגולה. ואני חושב שהמגזר החרדי היום באמת רוצה אירועי תרבות ברמה גבוהה. לחשוב מחוץ לקופסה. זה האתגר הגדול."

"קולות של קדושה" — והבשורה של השבוע

יש עוד עולם שלם שינון חי בתוכו, והוא מתחיל בילדוּת. כבר בגיל עשר, הוא מספר, ידע לקרוא טעמי מקרא — גם בנוסח הירושלמי וגם בנוסח המרוקאי. בגיל עשר או אחת-עשרה הוא כבר לימד חתן בר מצווה שהיה גדול ממנו. יהודי יקר, הרב מאיר בן עזרא, השקיע בו מכיתה ג', כמעט כבן בית. "משם," הוא אומר, "זה החיבור הראשוני שלי לקריאה בתורה." את השאר — המקאמים, המנגינות — הוא למד בעצמו, מהאזנה לחזנים, לאורך שנים.

מהחיבור הזה נולד מיזם בשם "קולות של קדושה". הרעיון פשוט וגדול בו-זמנית: לקחת רגע שחולף מהר מדי, ולהפוך אותו לחוויה שנצרבת. "לא רק שהילד עולה לתורה, זורקים סוכריות, חמש דקות ונגמר," הוא אומר. "אלא לעשות מזה טקס — עם פתיחת ההיכל, עם הסבר על מה שקורה ברגע הזה, על כך שהוא נושא עליו עול תורה ומצוות, בליווי קלידים." והכול, הוא מקפיד להדגיש, לפי גדרי ההלכה — לאחר התייעצות עם רבנים איך להביא כלי נגינה בלי שום התנגשות.

את הדחיפה, אגב, קיבל מהבית. "אשתי אמרה לי: 'ינון, אתה טוב בזה. תן לקהל את מה שהוא צריך, בנעימות שלך.'"

וממש בימים אלה נוסף לסיפור פרק חדש: רק השבוע הוסמך ינון רשמית כעורך חופות וקידושין. מעכשיו, את בני הזוג שהוא מלווה הוא יוכל ללוות לא רק בשמחת בר המצווה — אלא גם ברגע המכונן של הקמת בית בישראל.

התפקיד הציבורי והחזנות, הוא אומר, לא סותרים. הם אותו דבר. "זה יושב על אותו מקום בדיוק. הכול שליחות."

מה שנותן כוח כשהכול כבד

איך אדם אחד לא קורס תחת כל זה? מה נותן לו כוח בתקופות קשות?

"תקווה," הוא עונה בלי היסוס. "אם אין לך תקווה שיהיה שינוי — אתה לא יכול לעשות שינויים. אני אופטימי מטבעי, תמיד מחפש את הדבר החיובי שבקצה. בסוף יהיה טוב, כמו שאומר הזמר."

ובזמן הפנוי — שאותו הוא מגדיר בחיוך כ"תוך כדי הזמן שאני לא פנוי" — הוא מתנדב בארגוני "ידידים" ו"עזר מציון". כי כנראה שאדם כזה לא באמת יודע לנוח.

הוא מדבר בחום על הקהילה של אופקים — "עזרה הדדית, קהילה מגובשת שדואגת אחד לשני" — ומביא כדוגמה את קהילת "נחלת יוסף": "חבורה של צעירים, בני תורה ספרדים, שהעיזו לחלום בגדול. היום אתה רואה את הבניין מתנוסס." ואת הערכתו העמוקה הוא שומר לרב העיר, הרב עמרם אוחיון, ולרב הקהילה, הרב יוסף אביטל — "אנשים ברמה של מלאכים, שאופקים זכתה שהם בתוכה."

מילה אחת

בסוף השיחה הארוכה ביקשנו ממנו דבר אחד: מילה אחת שמתארת את אופקים.

הוא לא היסס אפילו לרגע.

"משפחה. אין מילה אחרת."

ינון מצליח, על אופקים

ואיפה הוא רואה את העיר בעוד עשר שנים? "עשרות אלפי תושבים. תשתיות בהיקפים אחרים. עיר ועם בישראל." אבל מעל כל התחזיות יש לו משאלה אחת, והוא אומר אותה כמעט כתפילה. הוותיקים, הוא מספר, זוכרים שפעם קראו לאופקים "עיר הגנים של הדרום". ינון רוצה כותרת חדשה.

"אני רוצה שהעיר הזאת תהפוך להיות הגאווה של הדרום. פנינת החן של הדרום. זה מה שאני מתפלל שיהיה פה, בעזרת השם."

ואם יש מישהו שמוכן לעמוד בעמוד ולשאת קהילה שלמה על כתפיו כדי שזה יקרה — כבר ראינו, בליל כיפור אחד, בדיוק מי הוא.